הפצע העמוק

רצה הגורל, ועזבתי את ניו-יורק בטיסה אשר המריאה 45 דקות לפני שהתרחש הבלתי יאמן. עד הנחיתה בדטרויט, התוהו ובוהו כבר התפרץ.

כאשר הבנתי את העובדה שהביטחון האמריקאי נשבר בצורה כה טרגית, לא יכולתי להגיב בתחילה. אשתי ובני היו אף הם באויר בטיסות נפרדות, אחת ללוס אנג'לס ואחת לסן-דיאגו. גופי התאבן לחלוטין מפחד. כל אשר יכולתי לחשוב עליו היה ביטחונם, ועברו מספר שעות עד שגיליתי שהטיסות שלהם הוסטו ממסלולן ושניהם היו בטוחים.

באופן מוזר, כשהגיעו החדשות הטובות, עדיין חשתי כאילו גופי נפגע על ידי משאית. הוא מצידו נראה כאילו מרגיש בטראומה גדולה בהרבה המגיעה אל האלפים שלא ישרדו ולעשרות אלפים שישרדו רק כדי לחיות עוד חודשים ושנים של גהינום. ואני שואל את עצמי, מדוע לא הרגשתי כך בשבוע שעבר? מדוע גופי לא קפא בזמן ההפצצות על עירק או בוסניה?

אני חווה אימה ודאגה סביב העולם בכל יום. אמהות בוכות על אבדנים נוראים, אזרחים מופצצים ללא רחמים, פליטים נקרעים מכל תחושה של בית או מולדת. מדוע לא הרגשתי את החרדה והיסורים שלהם מספיק כדי לתבוע לעצור של זה.

בעוד אנו שומעים את הקריאות להדק את מערך האבטחה האמריקאי ולתגובה צבאית עזה לטרור, די ברור שלאף אחד מאתנו אין תשובות.

בכל אופן, אנו מרגישים מאולצים לשאול מספר שאלות.

לכל דבר יש סיבה, לכן עלינו לשאול, מהי הסיבה הבסיסית של הרוע הזה? עלינו לגלות זאת לא באופן שטחי אלא ברבדים העמוקים ביותר. אין כל ספק שרוע כזה קיים סביב העולם והוא אפילו נחגג במקומות מסוימים.

האם הרוע הזה גדל מהסבל, היסורים והחרדה שמרגישים אנשים שאנחנו לא מכירים ולכן אנו מתעלמים מהם? האם הם חיו כך במשך זמן רב?

ניתן להניח שמי שביצע את ההתקפה הזו מרגיש שנאה עצומה לאמריקה. מדוע נבחרנו אנו להיות המוקד לסבל מסביב לעולם?

נראה שלכל השנאה והחרדה הללו יש בסיס המעוגן בדת. האם אין הדבר מוטעה להחריד כאשר גי'האדים ומלחמות מתפתחים בשם האל?

האין שנאה מיוחסת לעבודת האל בסרי-לנקה, הודו, פקיסטן, ישראל, פלסטין, ואפילו בקרב הפלגים הלא סובלניים של אמריקה?

האם תגובה צבאית כלשהי יכולה לשנות כהוא זה ברמה היסודית? האם אין פצע עמוק בליבה של האנושות?

ואם יש פצע עמוק שכזה, האין הוא משפיע על כולנו?

כאשר דורות של סבל מגיבים עם פצצות, פיגועי התאבדות, ולוחמה ביולוגית, מי פיתח את הנשק הזה מלכתחילה? מי מוכר אותם? מי הוליד את הטכנולוגיות השטניות אשר כעת מופנות נגדנו?

אם כולנו פגועים ופצועים, האם הנקמה תפעל? האם הענשה מכל סוג כלפי כל אחד תרפא את הפצע או תחמיר אותו? האם עין תחת עין, שן תחת שן, ורגל תחת רגל, תותיר את כולנו עוורים, חסרי שיניים ונכים?

לוחמה שבטית מתחוללת כבר מעל אלפיים שנה וכעת היא מועצמת בכל העולם. האם ניתן להביא לוחמה שבטית לקיצה? האם פטריוטיזם ולאומניות שייכים עוד, או האם זוהי עוד צורה של שבטיות?

מה אתם ואני כאנשים עומדים לעשות בנוגע למה שקורה?

האם אנו יכולים להרשות לעצמנו להניח לפצע העמוק להעלות מוגלה?

כולם קוראים לכך "התקפה על אמריקה", אך האין זה קרע בנשמתנו הקולקטיבית? האין זו התקפה על התרבות מבחוץ, אשר מגיעה גם מבפנים?

כאשר נבטיח שוב את בטחוננו ונסיים את הטיפול בפגועים, בסיום תקופת הזעזוע והאבל, יגיע הזמן לחיפוש הנשמה. אני רק מקווה שנתעמת עם השאלות הללו מתוך כוונה רוחנית עמוקה. אף אחד מאתנו לא ירגיש בטוח שוב מאחורי המגן של יכולת צבאית ומאגרי נשק. לא יכול להיות בטחון לפני שנעמוד בפני הסיבה היסודית.

בזמן זה של זעזוע אינני חושב שלמישהו מאתנו יש את התשובות. אנו מחויבים להתפלל ולהציע את תנחומינו ועזרתנו לזולת. אך אם לכם ולי יש מחשבה בודדת של אלימות או שנאה כנגד מישהו בעולם ברגע זה, אנו תורמים לפציעתו של העולם.

באהבה,
דיפאק.

המאמר המקורי הופיע בפורום מעגלי תפילה באתר של דיפאק צ'ופרה בתאריך 12/9/2001.

אין תגובות למאמר זה.